משפחתו של ד"ר יעקב קפלן

"התמונה צולמה ברעננה בערך בשנת 19377 הילד הוא אחי עמי ז"ל. סבי וסבא רבא שלך אליעזר ברקוביץ' שאני קרוי על שמו, עלה בגפו ארצה וגר אצל הוריי ברעננה מספר שנים. אתה יכול לקרוא את מה שכתב עליו אבי בספר הזיכרון לקהילת סקרז'יסקו. הוא סבל מנגע בעצמות עקב מכות שספג בפוגרום בפולין בשנות ה 20 והרופאים ציוו עליו לחזור לפולין בטענה שהאקלים בארץ לא מתאים לו. סבא ז"ל חזר לערך בתחילת שנת 1938 לפולין וגר בלובלין אצל בנו-דודי שמואל ברקוביץ' הי"ד ושם הוא נפטר, למזלו לפני המלחמה. פרט לסבא, אבי, אימי ואחי ז"ל את האדם הנוסף אינני מזהה." 

 

ברעננה נולדו להורי אחי עמי, אחריו נולדה לאביבה ושמחה יוכבד ושלישית לציפורה ואברהם: אלפה.

 בעקבות עלייתם של ארבעת ילדיו ובמיוחד של שמחה בנה של רחל לאה אישתו, החלה סבתא רחל ללחוץ על סבי לעלות ארצה. בהסכמת הרבי מגור עלה אף סבי מנחם מנדל עם אישתו ועם שתי דודותיי הצעירות חנה שהייתה כמדומני בת 9 ורבקה לערך בת 7, כמדומני שהן עלו לערך בשנת 1936 וכך ניצלה כל המשפחה מאימי השואה.

 

אימי הייתה האישה היהודיה הקלאסית, היא חייתה בצלו של בעלה בבחינת "עזר כנגדו" והלכה אחרי אבא במדבר בארץ לא זרועה להיכן שבחר ללכת. אימה לא באה לארץ מסיבות אידיאולוגיות אלא מכיוון שכך החליט אבא, אך קיבלה זאת כמובן מאיליו. היא עזרה לו לקיים את קיבוץ ההכשרה בסוכדניוב, אירחה בביתם את החלוצים שקיימו שם אין סוף ישיבות, אירחה את השליחים מארץ ישראל: טבנקין, זרובבל וראשי הקיבוץ המאוחד, אימה האכילה את כולם נשאה בעול ושתקה, כזו הייתה אימא. ואולם שתיקתה הייתה בבחינת סייג לחוכמה ולפיקחות. כאשר היה צריך היא ידעה לעמוד על שלה.

 

 הורי עלו ארצה. הורי הגיעו באוניה ארצה ביום 14/9/1932 עם 15 לירות שטרלינג בכיס, סכום עצום במושגי הימים ההם. הם קנו מגרש ברעננה ועליו בנו את צריפם ועבדו כפועלים חקלאיים, שם נולד אחי עמי ביום 29/4/1933 ד' אייר תרצ"ג.

 

אבי נכנס מייד גם לפעילות ציבורית. היה חבר במועצת פועלי רעננה ולאחר מכן במועצת פועלי מרכ"ס: מגדיאל- רעננה – כפר סבא.

 

כמובן מאליו שאבי רצה להתיישב בקיבוץ של הקיבוץ המאוחד, והוא העדיף קיבוץ צעיר, ורצה להצטרף להכשרה של מעוז חיים, שהייתה ברעננה, למרות שיצחק טבנקין מנהיג הקיבוץ המאוחד שהיה מבאי ביתנו היציע להוריי לבוא לקיבוצו לעין חרוד.

 כאן התגלתה אימי בחוכמת החיים שלה. רעיון השיתוף על כל צורותיו היה זר לה לחלוטין והיא לדעתי תעבה אותו ובצדק, מהרגע הראשון. גם השיתוף במושב היה זר לאינסטינקטים הבריאים שלה, ובדיעבד בצדק. היא העדיפה את רעננה, את המושבה, את הפרטיות, את חברותיה מרעננה שאינן מנהלות את חייה ואת האוטונומיה המוחלטת של התא המשפחתי עם כל האחריות שאוטונומיה זו מטילה. משהוברר לאימי כי בקיבוץ נוהגים גם בהגבלת ילודה ולוחצים על נשים להפיל את וולדן, אימי שהתקשתה להרות, אמרה לאבי: "עד כאן" וכי לקיבוץ הוא יכול ללכת לבד.

הפשרה הייתה ללכת למושב, וגם זאת למורת רוחה של אימא.

 

אבא כדרכו החל לארגן ארגון להתיישבות במושב בדרום הארץ שנקרא "ארגון הדרום" ושהיו בו יותר ממאה חברים מאזור תל-אביב והמרכז. אבא היה מזכיר הארגון בהתנדבות. הארגון אסף כסף לקניית קרקע במקום שלימים עתיד לקום "חבל לכיש". הארגון אף לקח הלוואה ואבא ערב להלוואה בת שלושת אלפי לירות של פלסטינה א"י (לא"י), שהיו זהות אז לשלושת אלפי ליש"ט אנגליות. (סכום עצום במונחי הימים ההם כאשר פועל חקלאי מצטיין הרוויח 20 גרוש ליום עבודה. גרוש היה כינוי למטבע בן 10 מיל ובלירה היו 100 גרוש או אלף מיל). 

בין לבין פרצו מוראות תרצ"ו; האפנדי שממנו עמדו לרכוש את הקרקע ברח מאימת המופתי חג' אמין אל חוסייני ללבנון, כשהמקדמה בסך 3000 לא"י אצלו, והקרקע לא הועברה לקרן הקיימת. חברי הארגון התנערו כמובן ממחויבותם לכסף, ואבא נשאר ערב לחוב. אומנם מנחם אוסישקין שהיה יו"ר הדירקטוריון של הקרן הקיימת ופנחס קוזלובסקי (לימים ספיר) שהיה אז מנהל קופת מילווה של העובדים בכפר סבא באו לעזרת אבי, אך הוריי נאלצו במשך שנים לשלם את חובות הארגון שנפרסו לפי יכולת התשלום שלהם על פי צו בית משפט, כמדומני שלירה לחודש. ורק האינפלציה שבאה במהלך מלחמת העולם השניה ואחריה הצילה אותם.

ארגון הדרום התפרק ושרידי חבריו וביניהם הוריי עלו כהרחבה למושב חרות בשנת 1939. במסיבת הקבלה של חברי הארגון לחרות נורו יריות מכיוון טירה לכיוון חרות. זאת הייתה קבלת הפנים מצד השכנים הערבים. קבלת הפנים מצד החברים הוותיקים בחרות הייתה פחות אלימה כמובן, אבל לא בהרבה יותר סימפטית.

 

 

  

הרעיון ליצירת הבסיס הכלכלי שהיה אמור לבסס את קיומם של מושב חרות עין ורד וכפר הס לא היה חדש. היה זה הרעיון שיושם לראשונה ברעננה ואחר כך גם בכפר יונה, באבן יהודה ועוד. הרעיון היה כי יהודים אמידים או עשירים מחו"ל, ישקיעו בארץ באזור המטעים בנטיעת מטעי הדר שיניבו בעתיד, ושיאפשרו להם בעתיד לעלות ארצה. המתיישבים הארץ ישראלים, מקרב מי שעלו כבר לארץ, ושהם בעלי אמצעים מוגבלים, אך נכונים להתיישב, יקבלו לרשותם חלקות קרקע ריקות, יעבדו בתקופה הראשונה כפועלים שכירים במטעים של יהודי חו"ל ותוך כדי עבודתם יבססו את משקם העצמאי.

ברעננה בה יושם הרעיון לראשונה, הגוף שריכז את עיבוד הפרדסים של יהודי חו"ל הייתה חברת "אחוזה א" דהיינו "אחוזה אמריקה" שעל שמה רחוב אחוזה ברעננה. חברת אחוזה פעלה עבור יהודים אמריקאים. באבן-יהודה הייתה זו חברת "הנוטע" שעיבדה חלק מאדמות המושבה עבור יהודים בחו"ל בעיקר מפולין, וכן גופים דומים במושבות אחרות. בגוש תל-מונד היו היהודים מחו"ל שתי משפחות שהונעו גם ממניעים פילנתרופיים והם משפחת הלורד מלצ'ט (מונד) המייסד והבעלים של ICI (Imperial Chemical Industries L.T.D ) ומשפחת ישראל ורבקה זיו.

רעיון ההתבססות על עבודה שכירה לא עבד עוד כאשר חברי ארגון הדרום עלו לחרות. מייד עם פרוץ מלחמת העולם השניה חדלו כמעט לעבד את הפרדסים ומקור העבודה השכירה העיקרי נסתם לתקופה של כשנה, גם לוותיקים עד אשר הבריטים החלו בבניית המחנות שלהם. חברי ארגון הדרום באו לחרות ואין פרנסה, אין עבודה. עם עלייתם לחרות הם אמורים לקבל מהסוכנות תקציב הכולל גם צינורות להשקיית השדות. לטענת אימי הצינורות נעלמו והגיעו לידי הוותיקים. 

היחס של הוותיקים אל ה"חדשים" היה מתנשא, יחס של פטרונות שזכור לי כילד עוד שנים ארוכות.

בארץ ישראל "העובדת", יחוסו של אדם נקבע במידה רבה על ידי ויתקו. למעשה לא חשוב מי אתה, מי היו הוריך, מאיזה בית בחו"ל באת ודאי לא חשובה השכלתך. פה יוצרים אדם חדש, פשוט. הבורות והגסות אינן חיסרון. מאידך חשוב מאוד באיזו עליה עלית ארצה ואיפה היית מאז. בעליה הראשונה לא נחשבת ייחוס כי אתה "בועזי". הייחוס העליון היה לאנשיי העלייה השניה, דור המייסדים של "השיטה", אנשי בר גיורא והשומר דגניה נהלל, מייסדי הפועל הצעיר, פועלי ציון והסתדרות הפועלים החקלאים. מהם מאנשי העלייה השניה יצאו רוב מנהיגי הדור עד לשנותיה הראשונות של המדינה. שניים להם בהיררכיה החברתית בני העלייה השלישית שחלק עקרי ממייסדי חרות נמנו עליהם. (אחד בלבד יזרעאלי היה איש העלייה השניה). אנשי ארגון הדרום רובם והוריי בכלל היו בני העלייה החמישית לא נחשבו בהיררכיה הזו, אלא כפלביים שבפלביים. הם אינם ראויים בשנים הראשונות להיבחר למוסדות הכפר ו/או להשפיע על דרך ניהולו. בנוסף לכך הגרעין שהקים את חרות התגבש בשנות ה"יחד" שלו במשתלה ובארגון לקראת התיישבות, ואנשי ארגון הדרום העולים החדשים היו גוף זר. גם מצבם הכלכלי היה גרוע יותר, ובחלוקת המשאבים בכפר גם דאגו לחלק את המשאבים לאנשי שלומנו, קרי לוותיקים. ולכן המצב הכלכלי היחסי לא השתנה אלא לאחר שנים ארוכות מאוד, הדרום היה שכונה עניה יחסית בחרות בעצם עד לשנות השישים בימי בניהם של המתיישבים .

במפגש הטראומטי הזה נוצרה אצל הוריי לדעתי סלידה מעריצות הרוב וראשית ההתפקחות מרעיונות השיתוף. הוריי הפגועים גם יצרו מנגנוני הגנה עצמית, ואבי שהיה תלמיד חכם מחד, אך חקלאי קשה יום מאידך, התייחס בתוך תוכו ובשיחות פנים משפחתיות לחלק ניכר מהחברים הוותיקים שרובם גדלו בתנאי המצוקה של מלחמת העולם הראשונה (והיו נחשבים היום ילדים טעוני טיפוח של שכבות מצוקה), כאל נבערים מדעת, כ "נערים גסים" (גרובה אינגן), כאל עבד כי ימלוך. זו כמובן הייתה מעין הגנה עצמית על האגו הפגוע של הוריי. הייתה מאידך קבוצה לא קטנה של חברים וותיקים שלאבא הייתה אליהם הערכה רבה ולא אמנה שמות.  

עם התפתחות מלחמת העולם השנייה והצורך של הצבא הבריטי בהספקת ירקות עברו הוריי לגידול ירקות ואחר כך בעקבות שביתת הירקנים בה הפסידו פרי עמל של עונה שלמה, עברו לגידול משתלות עצי פרי וורדים.

ה"פרחנים" בחרות היוו שמונה משפחות ארבעה מה"דרום" וארבעה וותיקים, ששיווקו את תוצרתם: (פרחי וורדים ושתילי עצי פרי וורדים), ישירות לתנובה כאשר האגודה אינה מספקת להם כל שירות בשיווק. על רקע זה נכנסו ה"פרחנים" ואבי בתוכם לעימות עם שאר חברי חרות שביקשו לחייב את הענף בתשלומים זהים לשאר הענפים כמדומני 8% מערך היבול. הטענה העיקרית שנטענה למיטב זכרוני על יד משה פיקרסקי באסיפה הייתה שהפרחנים משתמשים באדמת חרות ובמימי חרות, ולכן הם חייבים לשלם עבור השיווק המאורגן כמו כולם. בעימות הזה גובשה סופית סלידתו של אבי מעריצות הרוב ומכל מה שקרוי שיתוף. אימא לא הייתה זקוקה לזה, היא באינסטינקטים הבריאים שלה לא אהבה את השיטה עוד מימי רעננה. בסופו של דבר הושגה פשרה והפרחנים למרות שלא קבלו שירותים מהאגודה, חוייבו לשלם 1% מערך היבול כאחוז סמלי לאגודה.

 

בשנים 1947 עד 1952 לערך היה אבי גם מדריך חקלאי או חברתי בצור משה וכפר נטר שזה עתה עלו לקרקע, ואחר כך מנהל החשבונות של משמרת, אשר במהלך מלחמת השחרור עברה לחרות לעורפו של משק בן-צבי.

אינני זוכר את הקרב על טירה, אך זוכר אני שבאתי לגן והגננת בת עמי אמרה שיש לנו מדינה, ולכבוד כך לימדה אותנו את השיר "זמר זמר לך".

מאידך מאורעות אחרים ממלחמת השחרור זכורים לי יותר. ביתנו היה במלחמת השחרור היה בגבול המושב ובקצה המגרש שלנו ליד בריכת המים היו תעלות קשר ועמדות ירי חפורות. על הבריכה עצמה שכילדים נהגנו לטפס עליה למורת רוח הוריינו היו חרכי ירי, זרקור ופעמון עשוי צינור להזעקת הכפר. מן הבריכה היה קשר בהליוגרף ביום ובאיתות אור בלילה לכפר הס.

איך אימא שלי הזיזה את החזית: בתחילת המלחמה היו אנשי טירה ממוקמים ברכס הגבעות שממזרח לרכס הבריכה תוך שיש להם משם תצפית עין על צומת הכניסה לגוש (ליד הבית של יעקובסון).

בשלב מסוים אימי עלתה לקצה החצר שלנו לקו הרכס והבחינה שהערבים אנשי טירה עוזבים בתום "יום העבודה" שלהם את העמדות והולכים בערב הביתה. אימה סיפרה את הדבר ללופנפלד שהיה סרז'נט בצבא הבריטי, ולכן מבין גדול בענייני ביטחון וכן לברלין שהיה המא"ז. הסיפור של אימא נתקל ביחס זלזול, ואולם אימא ראתה תופעה זו שוב ושוב ושבה ו"נדנדה" ללופנפלד ולברלין עד שגם הם שמו לב לתופעה. השאר היה פשוט. החברה מהחי"ש חיכו לערב ולאחר שאנשי טירה נטשו את עמדותיהם, הם נכנסו לעמדות, העבירו את שקי החול לצד המזרחי של העמדה, וכאשר אנשי טירה באו בבוקר פתחו עליהם באש והם נסו. כך הזיזה אימה שלי את החזית ברכס אחד.

 

לאחר הדברים האלה היו העמדות שהיו פעם בידי אנשי טירה, שעתה נקראו "המשלט" מאוישות בשתי כיתות חי"ש מתושבי האזור כולל אבן-יהודה. בבית שלנו הייתה כיתת עתודה שישנה בחצר ובמרפסת הפתוחה. בס"ה מחלקת חי"ש, שתי כיתות במשלט וכיתת עתודה בבית שלנו (מחלקה שהתחלפה כל 48 שעות במחלקה אחרת), איישה את הגנת חרות מצד מזרח. בבית שלנו היה טלפון שדה, ובמשלט לכל כיתה היה טלפון שדה. טלפון שדה רביעי היה ממוקם במחסן הנשק "בנוקטה". כל בוקר היה המא"ז ברלין מטלפן ושואל אותי בן ה 5 אם שתיתי את הקקאו.

עם תום המלחמה באה רווחה כלכלית יחסית, ובאה העלייה ההמונית. זכורני שבחורף 1950 או 1951 קלטנו למשך החורף ילד מעברות לביתנו למשך החורף.

הסקר: בשנת 1957 או אולי 1956 (השנה אינה זכורה לי במדויק) נבחר אבי כחבר ועדת הביקורת בחרות, ובהיותו מנהל חשבונות במקצועו, גילה כי בחרות נוהגים שני מחירים לתערובת. תערובת שמתקבלת במסגרת ההקצבה הממשלתית והנמכרת ללולנים שהם "בעלי ההקצבה" במחיר נמוך וקרוב לעלותה לאגודה או נמוך מעלותה (הפרט לא זכור לי). מאידך תערובת שנרכשת מחוץ להקצבה נמכרת ללולנים במחיר גבוהה בהרבה מעלותה לאגודה. באופן זה מסבסדים רוכשיי התערובת "השחורה" את רוכשיי התערובת "הלבנה". הרעיון שעמד מאחורי זה היה שמי שמשווק את תוצרתו בשיווק המאורגן דרך האגודה יוצר לעצמו זכות לקבל תערובת לבנה יחסית לכמות הביצים או העופות ששיווק בשנה הקודמת, ולכן יקבל פרס, מאידך מי ש"הבריח" את תוצרתו בעונה הקודמת, אין לו זכויות לתערובת לבנה, הוא יאלץ לרכוש תערובת "שחורה" שמחירה מופקע, ולכן ה"מבריח" ייענש על ידי תשלום המחיר המופקע.

אך עליה וקוץ בה. אותן שנים הרחיבו החברים את לוליהם הרחבה רבה. מי שהרחיב את לולו עבור החלק המורחב לא היה לו זכויות לתערובת לבנה מהעונה הקודמת, ולכן מרחיבי הלולים נענשו אפילו לא הבריחו.

וראה זה פלא מי היו רוב מניינם של המרחיבים, בעלי המשקים החדשים יחסית, אנשי הדרום וההרחבה. מי היו רוב מניינם של בעלי הזכויות לתערובת לבנה: הותיקים והמבוססים. אני מניח כי הפחות מבוססים נאלצו גם להבריח יותר, כי בהיותם חייבים לאגודה לא קיבלו די כספים למיחייתם. החלוקה הזו לא הייתה חדה.

למותר לציין כי לאבי עצמו לא היה לול ולא היה לו כל אינטרס. ואולם משגילה אבא את התופעה הוחלט באסיפה הכללית לבצע "סקר" שבו יחושב במדויק כמה שילם כל משק וכמה היה משלם אילו האגודה לא הייתה מרוויחה על התערובת השחורה.

אבא ז"ל שכמנהל חשבונות הייתה לו "סבלנות של פיל" ביצע את הסקר כמדומני ביחד עם אברהם חסיד ועם שלמה גוטמן. לאחר שהובאו המספרים בפני החברים אזי "ויחצה העם לשניים, החצי היה עם הסקר והחצי נגד הסקר". כל מי שהסקר קבע שקופח באגורה אחת או יותר היה במחנה אחד שבראשו עמדו אבא, שלמה גוטמן, וזדרוייביץ', וכל השאר במחנה השני שבראשו עמדו ריכנשטיין שהיה האופה של הכפר, פרויד, פיקרסקי, מנחם גוטמן. ואולם הכוח המניע העיקרי מאחריהם היה מזכיר החוץ של הכפר דוד רובינשטיין, אדם חכם ביותר.

לאחר הדברים האלה נערכו בחירות למועצת הכפר שהיא על פי התקנון ועד ההנהלה של האגודה, שבחרה מבין 15 חבריה ועד מצומצם. אבא גוטמן וזדרוייביץ' הכניסו חידוש "מרענן" לבחירות הללו ולראשונה בתולדות הכפר ארגנו גוש של כ 64 מצביעים שהצביעו כאיש אחד עבור רשימת מועמדים מוסכמת מראש מבין המועמדים למועצה. שאר הכפר הצביעו באופן ספורדי משיקולים אישיים עבור המועמדים. וראה זה פלא: אבא גוטמן זדרוייביץ' וחסיד נבחרו כחברים בוועד, והעילית השלטת איבדה לראשונה את השלטון בכפר. זעקת שבר נשמעה כמו בימנו: "גנבו להם את המדינה".

במסיבת פורים שהייתה באותה שנה הופענו כלהקה כאשר אני עבדכם כותב את הטקסט. קראנו לשני המחנות לראשון למחנה של אבי קראנו: בשם "הסקרים" על שם הסקר, ולמחנה השני קראנו: "הבקרים" על שמו של נחמן ריכנשטיין האופה שהיה מראשיו (באידיש: "בקר" = אופה). והשמות האלו דבקו במחנות.

בשנת הבחירות הבאה למועצה השתכללו שיטות הארגון. כל הכפר הצביע הפעם עבור שני בלוקים של מועמדים ללא יוצא מהכלל כמעט, וגם הפעם הייתה חרב הניצחון ל"סקרים", והבקרים הפסידו את המדינה, הפעם סופית, ודוד רובינשטיין המזכיר עזב ועבר לעבוד בתנועת המושבים.

בין לבין התרחש מאורע שהעיב בעוצמתו על עניין ה"סקרים" וה"בקרים", כוונתי לעניין הצעת חוק מושבי עובדים בישראל תשי"ח 1958, (להלן: "חוק המושבים"). הצעת חוק פרטית שהונחה על שולחן הכנסת על ידי חבר הכנסת עמי אסף, מנהיג תנועת המושבים, איש כפר יהושע, בנו של המורה שימחה ולקומיץ' מראש פינה ואביו של שימחה אסף.

לא אגזים אם אומר שבדרכי עקיפין הוויכוח על חוק המושבים שינה את המדינה. הוא הביא לפוליטיקה הישראלית לגח"ל את אריאל שרון, תרם ליצירתה של מח"ל ובדרכי עקיפין תרם למהפך של שנת 1977.

 

הוויכוח על חוק המושבים שורשיו העמוקים וההיסטוריים בויכוח אשר התנהל בתנועת העבודה בשנת תרפ"ו 1926 בעניין הקמתה של "ניר" שיתופית בע"מ. עיקרו של הויכוח הזה שבמרכזו עמדו מחד ברל כצנלסון האידאולוג הראשי והיוזם של "חברת העובדים השיתופית" ומנגד לו הוגה רעיון המושב ומייסד תנובה אליעזר יפה איש נהלל. (ראה כתבי ברל כצנלסון, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל כרך ב' עמודים 209 – 246 וכתבי אליעזר יפה הוצאת עם עובד תש"ז ע' 112 עד 131 וכן ע' 153 – 156). במרכזו של ויכוח זה עמדה הקונספציה שעמדה ביסודה של חברת העובדים השיתופית בע"מ כאגודה השיתופית של כלל חברי ההסתדרות שלדעת ברל היא צריכה להיות הבעלים והמנהל של כלל משק העובדים בעיר ובכפר. חברת העובדים קרי ההסתדרות היא הבעלים של כור, סולל בונה, תנובה, המשביר, היא השלטת בקואופרטיבים לתחבורה ועוד. ניר שיתופית הייתה אמורה להיות אמצעי שליטה זה של ההסתדרות וחברת העובדים במשק המושבי והקיבוצי. על פי תוכניתו של ברל זו החכרת הקרקעות על ידי הקרן הקיימת צריכה הייתה להיות לניר שיתופית, שתחכיר אותן בחכירת משנה למושב, וזה יחכיר בכירת מישנה נוספת למתיישב חבר המושב. באופן זה מי שיסטה מעקרונות המושב, ניתן יהיה לנשלו מהנחלה ללא קושי.   לדבר זה התנגד אליעזר יפה.

לימים חזרו הצעות ברוח דומה בוועידות שונות של תנועת המושבים שהאחרונה שבהם הייתה בשנות הארבעים בכפר ויתקין. בפועל במושבים הוותיקים המתיישבים חכרו את הקרקע ישירות מהקק"ל ורעיון ניר שיתופית נכשל. עמי אסף ניסה בשנת 1958 ליצור מנגנון דומה תוך השלטתן של תנועות המושבים על המושבים, ושל המושב והתנועה על החבר הבודד תוך אפשרות נישולו מהנחלה תוך ביטול הוראות פקודת הירושה וחוקי הגנת הדייר והאריס במושב, וזאת באמצעות חקיקה ראשית של הכנסת. 

 

לידי אבא שהיה חבר ועד בחרות, בגלל עניין הסקרים והבקרים, היגיע עותק הצעת החוק שנשלח לכל מושב ותזעק הארץ. והימים ימי שלטון החושך והעריצות של מפאי, ואין פרץ ואין צווחה.

תוך זמן קצר הוברר כי הצעת החוק מעוררת התנגדות גם במושבים אחרים לרבות אצל צדיקי הדור בכפר יהושע מושבו של עמי אסף. תוך זמן קצר נוצר קשר בין ירחמיאל בן-דרור איש כפר יהושע, אבא מחרות, ראובן יפה בנו של אליעזר יפה מנהלל, דבורה שיינרמן ובנה אריאל שרון מירקונה, אברהם נגב מכפר וורבורג, אליאב מאורות ועוד רבים וטובים שלא אמנה כאן כל אלו נודעו לימים כ"מורדי המושבים". הוקמה אגודה עותומנית שמשרדה הרשום וספריה היו בביתנו, בניהולו של אבא. יעוץ משפטי ניתן לאגודה חינם על ידי עוה"ד אריה מרינסקי שותפו לשעבר של שמואל תמיר במשפט קסטנר, ואף שמואל תמיר עצמו עזר. מכיוון שחרות הייתה באמצע הדרך בין מושבי העמק ומושבי הדרום, לכן מרבית הישיבות נערכו בביתנו. אימא כמו בימי קיבוץ ההכשרה בסוכדניוב אירחה את כולם ביום ולשנת לילה. (כי אז לא נסעו כמו היום). אימא אמנם לא אהבה את השקעותיו של אבא בעסקי ציבור שבאו על חשבון המשק, אבל נדמה לי שעניין חוק המושבים הייה לרוחה כי היא באמת לא אהבה את הסוציאליזם בימנו נוסח המושב.

סופו של המאבק הזה שחוק המושבים אמנם לא עבר כמקשה אחת. לימים לאחר שיצאתי לגמלאות מעבודתי כמהנדס בתעש, הלכתי ללמוד משפטים וגיליתי כי חלקים אחדים מהחוק כהצעתו בשנת 1958 הוגנבו מבלי שמתנגדי החוק ידעו בכלל לפקודת האגודות השיתופיות, לחוק הגנת הדייר ולחוק הירושה. ואולם המציאות הכלכלית וטבע האדם ניצחו את רעיון האיוולת המגולם בחוק הזה. במקביל לנפילת הסוציאליזם בברית המועצות, התמוטט ללא קשר כל בניין העל הסוציאליסטי בארץ לרבות כל "חברת העובדים השיתופית" ובנותיה, ועם התמוטטות זו קרס גם רעיון מושב העובדים. אבא שלי שהקים את קיבוץ ההכשרה על שם בורוכוב בסוכדניוב, והאמין בתמימותו ברעיון נפל זה ובאפשרות יצירתו של אדם חדש, היה מראשוני המתפקחים מטעותם, מראשוני המכירים בטעותם ומסיקים את המסקנות. ועל כך אני מוקיר אותו.

אבא נפטר בתחילת 1977 בכ"ד בשבט של שנת תשל"ז ולא זכה לראות את המהפך השלטוני של 1977. אימא חייתה כמעט את כל המאה, ראתה את כל האירועים הגדולים ונפטרה אף היא 18 שנה אחרי אבא אף היא בכ"ד בשבט, בגיל 95. יהי זכרם ברוך.

 

אלי גורן .